גאורגיה עם מתבגרים
גאורגיה עם מתבגרים
למרות מזג האוויר החם, זה היעד וזה החודש, כך הסתדרו הכוכבים.
בגאורגיה חם בקיץ, זו עוד עובדה, לכן משתדלת לבנות את המסלול בצורה כזו, שיהיה כמה שפחות חם, כי יש לטייל עם מתבגרים, ויש לטייל עם מתבגרים שחם להם...
את רוב הטיול, עשינו עם מדריך מקומי צמוד ורכב שכור, שהוא נהג בו.
למרות שרכשנו את הכרטיסים יחסית מזמן, הם יצאו די יקרים, כי טסנו הלוך לטביליסי וחזור מבטומי עם שתי חברות שונות, כך שכל כרטיס יצא 480$ הלוך חזור.
טיסת ערב עם ארקיע לטביליסי.
לנים במלון קטן בקרבת שדה התעופה, רק להעביר את הלילה במחיר של מאה ש"ח ללילה לכל חדר.
בעל המלון פוגש אותנו, מתנצל על מזג האוויר ומראה היכן השמיכות החמות.
פה חשדתי...
התוכנית הייתה לטייל בהרים, לקחתי לכולם פריט חם אחד ומעילי גשם. וזהו.
מתעוררים ליום קר, 14 מעלות. והיום נוסעים צפונה, על הכביש הצבאי.
בעקרון, המסלול הוא די קבוע, עוצרים במקומות שונים לצילומים, ושווקים של תוצרת מקומית, למבצר. מניסיון הקודם שלי באזור, כל המוקדי עצירה הללו מלאים בתיירים, אבל הפעם, בגלל מזג האוויר החריג, אנחנו כמעט לבד בכל מקום.
אגם ג'ינוואלי.
Zhinvali Water Reservior
מדובר במאגר מים מלאכותי, אבל הוא נמצא בין גבהות והרים ירוקים, מקום יפייפה ואינסטגרמי. לצד האגם כל מיני עמדות צילום קיצ'יים, דוכני אוכל ועבודות יד, נחמד לעצירה קצרה.
מצודת אנאנורי.
Ananuri Fortress
מבצר עתיק על שפת האגם, עם היסטוריה מרתקת, כנסיה בסגנון המסורתי הגאורגי. מסביב גם כן שוק קטן עם התוצרת המקומית, פירות יער ומאכלים מסורתיים.
ממשיכים לתחנה הבאה שלנו, שזוהי הצטלבות של שני הנהרות כשאחד מהם בהיר והשני כהה. המים זורמים זה לצד זה, בלי להתערבב, תופעת טבע מיוחדת ויפה מאוד. בימים מסויימים ותנאי מזג האוויר, ההבדל בין הצבעים הוא בולט יותר, ולעתים בקושי נראה, עניין של מזל.
באזור הזה ניתן לעשות רפטינג, ממש תראו כמה תחנות לצד הדרך, וזו הייתה התוכנית, אך בעקבות מזג האוויר, התוכנית של רפטינג לא יצאה לפועל. איש לא התאכזב, כפי שחששתי, נראה שגדלו הילדים...וגם באמת שהיה ממש ממש קר!
אנדרטת הידידות.
לאחר ארוחת צהריים המשכנו לעיירת גדאורי ועלינו לאנדרטת הידידות, המסמלת את היחסים הטובים בין גאורגיה לרוסיה.
בתחילת המאה ה 19, גאורגיה נכנסנה תחת חסותה של האימפריה הרוסית לאחר מאות שנים של מלחמות וכיבושים. בסוף החליטו, שאם כבר להיות תחת מישהו, אז לפחות שיהיו בני אותה הדת.
מהאנדרטה, ישנו נוף מטורף ממש, אבל בפועל ראינו קיר ערפל לבן בלי שום רמז לנוף שיש פה...מאכזב.
ממש סיבוב קצר ובחזרה לרכב, בחוץ 8 מעלות.
מנזר גרגטי
Gergeti Trinity Church
בעקרון, ישנם ג'יפים ארבע על ארבע שמעלים אתכם למנזר הזה תמורת 20 לארי לאדם, ורק הפעם גיליתי, שניתן לעלות לשם גם בכוחות עצמכם.
המנזר ממש יפה שנמצא בין הרים וגבעות, הקור היה חריג ממש. הבכור נשאר ברכב, אנחנו המשכנו ללכת עד המנזר עצמו, רוח, קור וגשם זירזה את החזרה שלנו.
בנסיעתינו חזרה, שעברה ליד אנדרטת השלום, ראינו, כי הערפל התפזר, אז ניצלנו את ההזדמנות ושוב הלכנו, הפעם זה היה מהמם עם ראות טובה, לפעמים, הערפל הוא ממש עניין של שעה.
חזרה למצחטה.
Mtskheta
כאמור, זו לא הפעם הראשונה שלי בגאורגיה, ובכל ביקור, כמובן, מגיעים לכמה שעות למצחטה, שהיא נמצאת במרחק של כחצי שעה מטביליסי, והיא בירתה הרוחנית של גאורגיה, כאן התחילה הנוצרות, לכאן הגיעה נינו הקדושה וכאן ישנם שני אתרים שהם תחת מורשת אונסק"ו, שניים מתוך ארבעה שישנם בגאורגיה, אז ברור שלא מפספסים את מצחטה. אבל מעולם לא נשארתי כאן ללילה.
הגענו לבית מלון ביתי, ממש צמוד לקתדרלת סווטיצחובלי, התמקמנו, קשקשנו קצת עם בעל המקום וכשירד החושך יצאנו לטייל ולאכול. איזה קסם מיוחד יש למצחטה בלילה! וואו!
לאחר סיבוב קצר בעיר, נכנסנו לאחת המסעדות (מתנצלת מראש, לא רושמת שמות המסעדות, אבל במשך כל השבוע לא היו נפילות עם מסעדות כמעט בכלל), מקסימום, היא תהיה קצת יותר יקרה, כי יותר מתויירת, אבל האוכל טעים בכל מקום. טעים ושמן.
אחת המנות שהזמנו, היתה סלט ירוק עם רוטב אגוזים, ישנו שימוש מאוד נרחב באגוזי מלך בגאורגיה. הסלט היה מאוד טעים, והבכור הודיע שלא נעים לו בחך העליון...החלטנו שלא אוכלים אגוזים יותר. נחזור לזה אחר כך.....
קתדרלת סווטיצחובלי
Svetitskhoveli Cathedral
לאחר ארוחת בוקר ביתית, (הילדים ממש לא זורמים עם רעיון של דייסה בבוקר, איזה חינוך רוסי לוקה בחסר), ממשיכים לטיול במצחטה, הפעם נכנסים לתוך הקתדרלה, המקום בעל חשיבות נוצרית מאוד חשובה לגאורגיה, הסיפור המרגש של הגלימה של ישו, שיהודי בן המקום מביא לגאורגיה, ע"פ האגדה, הגלימה קבורה כאן.
מנזר הג'ווארי.
Jvari
אתר נוסף במצחטה המוכר כאתר מורשת אונסק"ו. היום מזג האוויר מתחיל להתחמם וכבר רואים יותר אנשים ממה שהיה לפני.
מכאן ממשיכים מערבה.
אופליציחה.
Uplistsikhe
עיר המערות.
מדובר באתר ששימש פעם כמרכז פולחני עם המון מערות. הוא נמצא במקום גבוהה ויפייפה, תמיד ישנן רוחות מאוד חזקות במקום. פעם, היו כאן כשבע מאות מערות, היום נשארו הרבה פחות מזה.
כל פעם מופתעת מהמקומות שהילדים הכי מוצאים בהם עניין, שני הקטנים ממש, אבל ממש התלהבו מהמקום, תוך התרוצצות ביו המערות.
מחוז ראצ'ה.
Racha
גאורגיה מחולקת לאחת עשר מחוזות, הנקודה הסופית שלנו בטיול זה היא סוונטי, שנמצאת בצפון מערב. בגדול, החלוקה הגסה של גאורגיה זה מזרח ומערב. אז עכשיו דרכינו מערבה, למחוז אחר, מחוז ראצ'ה. הוא פחות מתוייר על ידי התייר הישראלי, אפשר לומר, לא מתוייר כלל.
עיירת גורי וביתו של סטלין.
במרחק כעשרים דקות נסיעה מגיעים לעיירה קטנה גורי, Gori, שאיש לעולם לא היה שומע עליה אילולא היה נולד בה הדיקטטור הגדול סטאלין. בדרך מנגישה ככול הניתן את הסיפור על סטלין, השליטה המוחלטת, הרפרסיות שלו, לצערי, נגעו גם במשפחתי.
רואים את הבית בו הוא נולד, ואת קרון הרכבת, איתו היה נוסע כל הזמן, כי היה פוחד לטוס. במקום גם ישנו מוזיאון על שמו. המדריך שלנו הכניס אותנו רק לראות את המשרד שלו, כפי שהיה בקרמלין, לאחר מותו הביאו חלק מהדברים ושחזרו את משרדו.
לאחר ארוחת צהריים על הדרך, במתחם גדול בו יש גם סופר, גם סוג של מקדונלדס, גם מאכלים מקומיים, ממשיכים לנקודה הבאה שלנו, הנסיעה אליה די ארוכה, שלוש שעות. היו אמורות להיות כמה עצירות בדרך, אבל כמעט כל הדרך ירד גשם, כך שעשינו אותה ללא עצירות בכלל.
בשעות הערב, עדיין בגשם זלעפות, הגענו למקום לינה הבא שלנו, עצרנו במסעדה מדהימה, כאן טעמנו, בין היתר, את המנה שנקראת "אם חינקאלי".
חינקאלי הוא סוג של כיסון גאורגי, ואם חינקאלי, הוא כיסון ענקי שבו ישנם חינקאלי רגילים, ממש גימיק חמוד.
את הלילה מעבירים גם כן במלון משפחתי קטן ממש בכרמים. אירוח כפרי עם חדרים מצופים בעץ. ארוחת ערב ביתית אצל בעלי המלון, כמה משחקי שולחן תחת הגפנים ועוד יום נגמר.
התעוררנו בבוקר, יצאתי למרפסת ונשמתי נעתקה, איזה! נוף! מטורף!
קודם כל, אנחנו ממש ממש מעל מטע גפנים ומסביב הרים מצופים ירוק, שקט ושלווה. אין דברים כאלה!
האמת, אנחנו מטיילים הרבה בעולם, וממש שמים דגש על הטבע, אבל פה זה אחרת, יש איזה קסם מיוחד בבתוליות הזו, האזור לא מתוייר, הכל נראה קצת אחרת.
מזג האוויר, יחסית לימים הקודמים נראה בהיר, אז את הארוחה הבוקר ארגנו לנו בחוץ במרפסת. מי ששוקל חופשה בגאורגיה, יש לקחת בחשבון שתחזרו עם כמה וכמה ק"ג נוספים...
מפל האוהבים.
השם מפוצץ ממש יחסית למה שזה באמת. בפועל, ישנו מפל, מאוד מאוד לא משמעותי, אבל ברקע שלו יש מין לב כזה מאבנים, לכן הוא נקרא כך.
הילדים לא גילו שום עניין במפל, כי בדרך פגשו כמה כלבים עם גורים והתלתפו איתם בלי סוף, ספק אם ראו מפל כלל...
בגאורגיה אין מכלאות לכלבים, לכן לוקחים את כלבי הרחוב, מסרסים אותם, עושים להם את כל הזריקות הנדרשות, שמים צ'יפ באוזן וכך הם מסתובבים בעולם. הם לא אלימים, רגועים מאוד, כולם כולל כולם מאכילים אותם במיוחד במסעדות מוציאים להם אוכל ומים. בהרבה טיולים הם מצטרפים לקבוצות המטיילים.
משם המשכנו בנסיעה לאגם כלשהו, כי אמרתי שאנחנו חייבים מסלול, אחרת נחזור עם מספר דו ספרתי של ק"מ מיותרים על כל האוכל שאנחנו אוכלים. סלחו לי, שלא זוכרת את שם האגם, תיכף תבינו למה.
כבר במהלך הנסיעה מזג האוויר השתנה, התחיל להיות מעונן. לא מוותרים על תוכניות.
לאחר נסיעה של שעה בערך עצרנו והתחלנו במסלול.
יומיים לפני כן ירד גשם, שביל היה בוצי לגמרי, לא נורא, אמרתי, קצת בוץ לא הרג אף אחד...
זה לא היה "קצת בוץ", זה היה לאורך כל הדרך! בוץ תובעני ממש, אין שביל מסודר, שלוליות ענקיות בדרך, ערפל כבד, בדרך עברנו בית קברות נטוש, סוסים לצדינו קריפי לגמרי!...המדריך אמר שזה ק"מ הליכה עד האגם, בפועל זה היה 3 ק"מ...לחזור לא בא בחשבון, כי חבל כבר על מה שעברנו. הבעל כעס ממש!
כל הנעליים התמלאו בבוץ, בצורה שמקשה על ההליכה. אין נעליים חלופיות, רק כפכפים, אנחנו בתחילת היום...בדיעבד, נזכרים בזה כחוויה מיוחדת ומגניבה, אבל תוך כדי ההליכה, היה תענוג מפוקפק.
כעבור מלא זמן, הגענו לאגם. נאלצתי להישבע להם שיש אגם, גם אם לא רואים אותו בכלל! כלום! מדובר באגם שלפחות החלק הקרוב ליבשה מכוסה בירוקת ומעבר לזה אין לדעת מה יש, כי הערפל מטורף. מים לא ראינו.
בעיניי זה היה נראה ממש מיוחד, שוב הפראיות הזו של הטבע מרגשת אותי, גם שני הקטנים נהנו מאוד. הבעל והבכור שנאו אותי בלי להסתיר.
עיירת אוני
Oni.
עיירת אוני היא מרכז מוניציפלי של המחור ראצ'ה, אותי היא עניינה בגלל המורשת היהודית שלה, שנחשבה לאחת הקהילות הגדולות והחשובות ביותר בקווקז. השיא היה בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, כשבעיירה היו 3-4 אלפי יהודים, שזה מעל חצי מהאוכלוסייה, שעסקו במסחר. כיום נשארו שם ממש יהודים בודדים.
הגענו לבית הכנסת, עליו היה פתק למי להתקשר. התקשרנו וכעבור כמה דקות הגיע אחד היהודים של העיר, פתח לנו את בית הכנסת והכניס אותנו פנימה, סיפר על הקהילה פה, הראה את הבתים הנטושים מסביב, בהם חיו יהודים. כיום נשארו בעיר כמה משפחות בודדות ממש, אבל מספרם אפילו לא מגיע למניין. מאוד מאוד התרגשנו מהאירוע.
בהמשך השקענו המון מאמץ בניסיון למצוא מסעדה, ניסיונות כושלים יש לציין. נכנסנו למקום כלשהו, קשה לקרוא לזה מסעדה...אבל היו שם כמה שולחנות וכיסאות מקרר עם שתיה קרה ואישה שאמרה שהיא יכולה להכין לנו חינקאלי. מה עוד צריך? עבר נצח עד שהביאה את החינקאלי, והבדיחה הנדושה של "נו מה, היא מכינה אותם כאן ועכשיו?", ככול הנראה שזה בדיוק מה שקרה. כן, היא מכינה אותם כאן ועכשיו לכן לקח כל כך הרבה זמן.
משם כבר המשכנו למקום הלינה שלנו, אותו אחד. פה נשארנו שני לילות. בדרך קנינו מלא מגוונים לחים, ואת שעת הערביים העברנו אני והקטן במרפסת מול הגפנים בניקוי הנעליים מהבוץ שהספיק להתייבש וכל נעל שקלה בערך פי שתיים ממשקלה המקורי. הרגעים הקטנים של אושר, בלי טיפת ציניות. אני מתביישת להודות שמזמן לא ביליתי איתו כל כך הרבה זמן אחד על אחד תוך שיחות על דברים ברומו של עולם כמו בערב ההוא
כשסיימנו עברנו לאזור רביצה אחר, יש מלא, פה כבר כולם הצטרפו והעברנו את הזמן במשחקי שולחן עד שבעלת הבית קראה לנו לעוד ארוחת ערב מטורפת של מיליון קלוריות בערך.
בכל מחוז בגאורגיה ישנם כמה מאכלים המייחדים את האזור, אז גם פה, כמובן. האזור הזה מצטיין במטבח המשובך שלהם. וואו...מביך להיזכר בכמה אכלנו...
לאחר ארוחת בוקר מטורפת לא פחות מארוחת הערב, עם דייסה, ועוד מלא מאכלים תוצרת בית, עוזבים את המקום וממשיכים את דרכינו.
Sairme Pillars
מתחילים את היום מהליכה לתצפית על רכס סלעים מיוחדים. המדריך שלנו אמר שנעלה קצת...זה אותו אחד שאמר אתמול שזה ק"מ אחד עד האגם, ובפועל היה שלושה, אז חלק כבר לא סמכו ובצדק. "העליה המתונה" התגלתה כסיוט מתמשך. שלשום המתבגרים התלוננו שקר להם, אתמול שרטוב להם, היום שחם להם. שמים לב למוטיב חוזר?
נכון, הם מתלוננים ללא קשר לכלום, אז פחות מתרגשים.
אני מזכירה, כל זה בדרך ליעד הסופי, שהוא מחוז סוונטי. כלומר מדובר בנסיעה עם עצירות בדרך.
יקב.
התחנה ההבאה שלנו הייתה יקב של יין החוונצ'קארה, הרוסים שבינינו בטוח מכירים. מדובר במותג של יין, על שם של זן ענבים שגדלים רק באזור הזה של גאורגיה ורק על רכס הדרומי של ההר, לכן, כמות הענבים קטנה מאוד, וכמובן שגם כמות היין. היין הזה קיבל פרס בבלגיה אי שם ב 1912, אבל הם זוכרים!
בעונת הבציר ישנם שוטרים על הכבישים, שתפקידם לבדוק את המשאיות שלא מוציאים את הענבים מחוץ לאזור, כי רק כאן מותר לעשות את היין הזה.
מגיעים לביתו של איש מבוגר קטן שמזה שנים רבות מייצר את היין הזה ומשווק, ממש ממש כמות קטנה, אבל במחיר של 100 לארי לבקבוק (כמאה ש"ח) ובגאורגיה זה נחשב להרבה מאוד כסף.
נכנסים לטעימות, אשתו מוציאה כיבוד, בשר מקומי, לביבות מקמח תירס, גבינה תוצרת בית. כל סיפור האירוח הגאורגי מרגש בצורה יוצאת דופן, ממש אבל.
לאחר מכן לוקח אותנו לגנים שלו, מראה עוד פירות שהוא מגדל, מספר קצת על חייו, קונים ממנו יין, כמובן. לשמחתי, אני לא אנינת טעם, היין אצלי מתחלק לטעים ולא טעים. אז מכל הלב מעידה, שהיין הזה טעים מאוד מאוד.
קניון מרטווילי.
Martvili Canyon
התחנה הבאה שלנו היא קניון מרטוולי, שזוהי שמורת טבע לא גדולה עם מפל וגם, כל זה נמצא תחת עצים רבים, והופכים את המקום למוצל כולו.
לפני הכניסה ישנו שוק קטן של תוצרת מקומית, אוכל רחוב וכל השטויות של התיירים. מזג האוויר התבהר לגמרי, יחד איתו גם הגיעו מלא מלא תיירים. לאחר ביקור קצר, ניתן לעשות גם שייט של כעשרים דקות בסירות גומי מושטות, ממש ממש ממליצה לא לוותר, אם אתם כבר שם. מאוד יפה, מאוד מאוד!
את הלילה מעבירים בעיירת זוגדידי. בעיר הזו ישנה מסעדה מעולה ממש, שכבר הייתי בה, הפעם הייתה סגורה...בניסיון למצוא מסעדה אחרת, לאחר די הרבה זמן נכנסנו למשהו שנטען שזו מסעדה, וכעבור שעתיים כשיצאנו המקום "הוכתרה" כמסעדה הכי גרועה שהיינו בה...
המלון שלנו היה ללא ארוחת בוקר, אז בבוקר פשטנו על Wendy's, נראה שמזמן לא ראיתי את המתבגרים כל כל מרוצים, וונדיס בגאורגיה התגלתה כמפתיעה ביותר, הם לא היו בטביליסי, ומקומות בהם מבקרים הם כפריים באקסטרים, לכן ההפתעה.
מפעל קרמיקה
Orkolceramics
מקום קטן ומהמם ממש! מדובר במפעל משפחתי קטן בו יוצרים כלים סופר יפים וייחודיים (לאחר מכן ראיתי אותם בטביליסי), הם מהממים, דקים וקלים מאוד. בעלת המקום עשתה לנו סיור, סיפרה והראתה, ובסיום גם נכנסנו לגלריה, שם פגשנו את בעל המקום, שהוא האומן ובאהבה רבה עשה לנו סיור גם בגלריה. חוויה מיוחדת במינה.
זהו, הגענו לחלק האחרון עד היעד הסופי. הדרך מדהימה ביופיה, ממש אבל, נכנסים לאזור אלקים שונה. הטבע שונה, כולו חורש פראי, אגמים גועשים, הרים מושלגים.
בדרך עוצרים במסעדה עם נוף מטורף ממש, טועמים את המנה המסורתית של האזור הזה, שזה בצק עגול ושטוח ממולא בבשר כבש. אם לא הכוסברה, היה מושלם!
Mestiya
לקראת ארבע מגיעים לסוונטי, עיירת מסטיה, שזוהי עיירת סקי די מתויירת. מודה, שהופתעתי.
עלינו ברכבל פתוחה למעלה, ומשם בעוד אחת ומצאנו את עצמינו מול הרים עם פסגות מושלגות לנופים מטורפים ממש! ממש ממש נופים של אלפים, אבל לבד. או כמעט לבד.
לאחר סיור במקום ירדנו בחזרה לעיירה והלכנו למוזיאון קטן.
אזור סוונטי מיוחד בצריחים שישנם רק במקום הזה בעולם. בין היתר, הם שימשו כסמל סטטוס של משפחה כזו או אחרת. כל האזור מלא בצריחים כאלו מהמאה 9 עד המאה ה 12, הם צמודים לבית מגורים. אז מאחד כזה עשו מוזיאון ומספרים על החיים של פעם באזור, ממש ממש מרתק.
למוזיאון הזה הגענו ברגל, היה פחות כיף, כי זה ממש למעלה, הטיפוס לא קל. בדיעבד, היינו צריכים לעשות את הדרך הזו ברכבו של המארח שלנו. לכל מי שגר בעיירה, יש רכב ארבע על ארבע.
מוזיאון קטן, בעלת המקום עשתה לנו סיור בפנים ואני והקטנים טיפסנו עד למעלה, וזאת כדי להמליץ לכם שלא לעשות את זה! א. ממש מפחיד. ב. לא בטיחותי בעליל, וג. יצאתי משם מלוכלכת מכף הרגל עד הראש, אז אל!
את הארוחה הערב אכלנו בבית האנשים אצלם אנחנו מתארחים, ארוחה מאוד מאוד טעימה באווירה ביתית טובה.
אושגולי והסביבה.
ביום הזה יצאנו לטיול לאושגולי, שזהו הכפר המאוכלס הכי גבוה באירופה. ביום הזה המדריך הצמוד שלנו נשאר בבית ואנחנו נסענו עם בעל המקום ברכבו 4 על 4. (זו גם הפרנסה של בני המקום, אז זה התבקש, וגם הוא איש מבוגר ומקסים וסיפר לנו, בין היתר, גם מהסיפור האישי המאוד מרגש שלו).
הנופים בלתי ניתנים לתיאור, ממש אבל, לצד האוויר הקר, תמיד קר באזור הזה, כאן אין מזגנים, וגם אין בהם צורך בקיץ, בחורף ישנה הסקה מרכזית.
בצהריים הוא נתן לנו זמן להסתובב לבד בכפר, המרחבים המטורפים, סוסים, הרים מושלגים מסביב, חוויה מטורפת ממש! נכנסנו למסעדה המקומית וחזרנו למסטייה, טיילנו בעיירה כשפתאום התחיל לרדת גשם, שזה גם משהו שקורה המון גם בקיץ.
את ארוחת הערב הילדים העדיפו לאכול בחוץ, אז הלכנו למסעדה, כאמור, אין נפילות עם המסעדות, במיוחד במקומות המתויירים.
לאחר ארוחת הבוקר מאוד מאוד עשירה וטעימה מתחילים את דרכינו לבאטומי, בדיעבד, הייתי מוותרת על החלק הזה... מאוד מאוד לא אהבנו את באטומי, אבל אנסה בכל זאת להיות אובייקטיבית.
Kolkheti's National Park
בדרכינו לבאטומי, עוצרים כאן, ולוקחים סיור בנהר ענק בסירת מנוע מונעת על ידי מישהו. אנחנו לבד לגמרי וההרגשה מטורפת, הנסיעה מהירה ממש בהתחלת, הילדים מתלהבים, הרוח החזקה, הסירה קופצת קצת, הבריזה הקרירה, ממש ממש כיף.
לאחר מכן נכנסים לשמורה, שזה חלק שבו מורידים את המהירות ושטים לאט לאט תחת צמחייה סבוחה שממש מסתירה את השמש, עוצרים באמצע, יוצאים, הבחור קוטף לנו שזיפי בר חמוצים, ממשיכים לשוט עד מגדל התצפית, עולים ומסתכלים על האזור למלעלה, מהמם!
באטומי.
בשעות הערב המוקדמות מגיעים לבאטומי. בבטומי ישנו מלון ענקי Orbi, שזו סדרה של גורדי שחקים, חלק מהדירות בו קנויות על ידי אנשים פרטיים שמשכירים אותם במחירים מצחיקים ממש. התפתינו לזה וחבל.
אחסוך את כל הסאגה, אבל את הבניין שלנו, ודירה לא מצאנו. ניסיון ליצור קשר עם הבעלים של הדירה כשל, הוא ענה למדריך שצלצל אליו מנייד מקומי וטען שאין לו מושג במה מדובר. העובדה שהנייד שלו רשום בבוקינג (!!), גם לא עשה רושם מיוחד.
במקור, במקום הזה לצד הים, הייתה שכונת מגורים, עם בתים פשוטים לרוב שתי קומות, אבל כשגילו את הפוטנציאל התיירותי של המקום, במקום כל בית קטן כזה, בנו בית מודרני מטורף עם 20-30 קומות.
לציין, שחוץ מהבתים לא עשו שינוי, לא הרחיבו תשתיות, לא הוסיפו חניות, לא בנו מדרכות, לא כבישים חדשים, כך שהפקקים מזעזעים בכל שעה ביום, המדרכות צרות, בחלקן רק אדם אחד יכול לעבור, וכל הסיפור הזה של חיפוש דירה שלנו, לקח לפחות שלוש שעות כשאנחנו נעים בשטח של ק"מ בערך. סיוט!
בסוף שכרנו שני חדרים במלון רגיל, מאוד נחמד. בערב יצאנו ברגל לאחת המסעדות ובזה סיימנו את היום.
ביום הזה נסענו לטיולי טבע בסביבת בטומי. היה חם, המון אנשים, מתוייר להחריד ואחרי הנופים של סוונטי, הכל מתגמד.
עשינו רפטינג, היה נחמד מאוד.
בצהריים נפרדנו מהמדריך ושחררנו אותו לדרכו. ונשאר לנו עוד שני לילות בבטומי, הכוונה הייתה לסיים את הטיול במתכונת "בטן גב". בים השחור.
המשכנו למסעדה.
בין היתר, הזמנו מנה של חציל מטוגן מגולגל עם עיסת אגוזים מרוסקים עם שמן אגוזים...לפני שהספקתי להזהיר, הבכור לקח חציל אחד, ממש אהב, לא הבין מה זה, שאל האם זה בשר טחון בפנים ומיד לקח עוד אחד.
אחסוך מכם את הפרטים, אבל תוך שניות נהיה אדום, הדמעות זולגות ללא שליטה, השפתיים נפוחות ומשתעל ואני מבינה שאין מצב בעולם, שאמבולנס מספיק להגיע לכאן עם כל הפקקים הללו. בודקים, רואים מרפאה במרחק של 10 דקות הליכה מאיתנו, ברכב זה 16 דקות, ומחליטה שאני והוא נרוץ ברגל.
מתחילה ללכת, המדרכה צרה, הוא מאחוריי, שומעת אותו יורק, מבינה, כי לא יכול לבלוע, מנסה שלא לחשוב על מה אעשה אם יתמוטט כאן ועכשיו, ובהצלחה מגיעים למרפאה. הוא נזרק על השפה בקבלה, נראה נורא, משתעל, עיניים עצומות, נושם בקושי. אין רופא במרפאה...מצליחה להלחיץ את כל הצוות שמתחיל לזוז, להתקשר לרופאה, ותוך שניות הוא כבר אחרי זריקה ותחת אינפוזיה.
התקף אלרגיה...אלרגיה מסכנת חיים, כן, כנראה שלא אכל אגוזים לפני, שלושת הילדים לא אוהבים שום סוג של אגוזים, אין בבית.
כעבור כמה דקות הגיעה הרופאה, מסתבר שיש רופאה אחת על 3 מרפאות...
בילינו שם כמה שעות טובות ושוחררנו.
שלושה שבועות אחרי היום ההוא, היה אמור להצגייס להנדסה קרבית. לא קרה.
בדיקה אצל מומחה, אלרגיה מסכנת חיים לאגוזי מלך ופקאן "קרבי לא תהיה", אמרה הרופאה באותו הרגע.
נתנו אפיפן, הורידו את הפרופיל ל 45 דחיית גיוס, אכזבה גדולה מאוד מצדו.
הלך למומחה נוסף, לעוד סדרת אותן בדיקות, בטענה שזה לא כזה נורא...אותן תוצאות, אותה הגזרה. עכשיו מתכנן רופא שלישי. אני לא מתערבת.
כמובן, לאחר מכן כבר לא היה שום כוח להמשיך לטייל, עד כדי כך, שאפילו לא הלכנו לראות את הפסל המפורסם של עלי ונינו, כי זה הצריך נסיעה ולא היינו מוכנים לחזור לפקקים הללו.
בערב נפגשתי עם חברה מהצבא שגרה פה, וכעבור כמה שעות הופתעתי לטלפון של הבעל עם הילדים שיצאו למסעדה בטיילת ומחכים לי שם. הגדול התאושש, ישן כמה שעות טובות והתעורר רעב.
בשלב הזה כבר לגמרי מיצינו את האוכל הגאורגי, אז סיימנו את הערב באחת המסעדות האוקראיניות בטיילת. היה טעים להפליא וזול ממש.
זה היום האחרון ותכננו להעביר אותו בים. הלכנו לחוף הים, מרחק הליכה, בכור נשאר במלון לישון.
החוף לא ידידותי בכלל, אבנים קטנות, המים לא נקיים, הים היה גועש מאוד מה שהביא את הלכלוך. בקיצור, כבר השתוקקנו לחזור הביתה.
הבנתי שאם רוצים חוף נחמד עם חול ומים נקיים, יש להתרחק קצת מבאטומי, אבל לא רצינו שום נסיעות יותר.
בצהריים הלכנו למסעדה אוזבקית הפעם, הבכור הצטרף, מנוחה במלון ובערב שוב חזרנו למסעדה האוקראינית, הסתובבנו קצת בטיילת כמו אילת כזה, נחמד מאוד לילדים קטנים וחזרנו למלון ליליה האחרון.
מסקנות ותובנות:
* אני מאוד מאוד אוהבת את גאורגיה, הייתי בכל עונות השנה, וכל פעם היא מדהימה ושונה מעונה לעונה.
* גאורגים אנשים חמים ומסבירי פנים עם יחס מיוחד מאוד ליהודים. בין המקומות הבודדים בעולם, בהם מעולם לא הורגשה האנטישמיות.
* יש לזכור, שמדובר במדינת עולם שלישי, ונכון שזה פחות מורגש בטביליסי, אבל ככול שמתרחקים ממנה, ממש מרגישים את זה ויש להיות מוכנים לזה, במיוחד עם הילדים.
* מעבר לחוויה האישית הנוראית בבטומי, שייתכן והשפיעה על תפיסת המקום, בדיעבד, לא הייתי מגיעה לשם, דעה אישית וסובייקטיבית. אני יודעת שיש המון ישראלים שיחלקו עליי. ישנו מרכז יחסית גדול ומודרני, בתי מלון מפוארים וקזינו, ואם לא יוצאים משם, כנראה, נחמד. אבל כשמתרחקים 10 מטר לכל כיוןן, הפער בלתי נתפס ופחות נחמד בעיניי.
זהו, נראה שמיציתי, מקווה שעזרתי למי שמתכוון להגיע לאזור.
הירשמו כדי להתעדכן בעוד טיפים ורעיונות לטיולים
ואם לא תרשמו, אז איך תדעו על איזה עוד מקום אנחנו ממליצים?