ירדן עם הילדים

בשעה 8:30 מתייצבים במעבר גבול נהר הירדן, ליד בית שאן. נעצרת שניה, לוקחת לי רגע. גל של זכרונות מציף אותי.

אי שם בשנת 1999 הגעתי לכאן עם ארבע חברות לשרות הצבאי שלי (אגב, אחת מהן בנתה לי את הבלוג הזה) ומפה לשם נתקעתי פה לכמעט עשור.

אפשר לומר, שפה התחילו חיי הבוגרים. צבא, שחרור, דירה הראשונה שלי לבד בקיבוץ ליד, חברה לחיים בלב ובנפש, תואר ראשון, הכרות עם הבעל, תואר שני, חתונה, הריון, לידה, הכל פה. אימא'לה! חיים שלמים!

היום ערב חג שבועות, די הרבה אנשים כבר בשעות המוקדמות. משאירים את הרכב בחניון מסודר. 36 ש"ח ליממה. נתקעים להמון זמן בתור לשלם אגרת מעבר 109 ש"ח ליחיד. אם תחליטו להגיע, תקנו את האגרה לפני ההגעה באתר. ביקורת דרכונים, דיוטי פרי ובשאטל עוברים לצד הירדני. 5 ש"ח לכל אחד. כל התהליך בצד הישראלי לוקח שעה וחצי, מסורבל ביותר ומאכזב.

בחלק הירדני מחכה לנו המדריך המקומי, בחור צעיר, מקסים ממש בשם חמזה, דובר רוסית, שמודיע לנו שלמשך ארבעה ימים הקרובים אנחנו משפחה ונהג מיניבוס, עבד. (גם הוא משפחה).

מתחילים בנסיעה, בה מתבאסת נורא כשחמזה מודיע לנו שסגרו את כל מסלולי המים עד 1/6/23, והיה מתוכנן לנו מסלול בואדי אלחסה. ככל הנראה בגלל מזג האוויר והחשש משיטפונות. ממש ממש התבאסתי! נראה שלאחרים פחות אכפת..

בדרך אל התחנה הראשונה שלנו עוצרים במסעדה. מסעדה ממש תיירותית ופנסית עם מפות על השולחן וצבא שלם של מלצרים סביבנו, טעויות של מתחילים, בהמשך זה לא יקרה.

במסעדה שילמנו על חמישה אנשים 500 ש"ח כולל טיפ.

ג'רש

Jerash

בנסיעה דרום מזרחה מגיעים אל העיר ג'רש ובה אתר התיירות השני בגודלו בירדן, שרידי העיר ההלניסטית ששופצה ושודרגה ע"י הרומאים ונשמרה בצורה מדהימה עד ימים אלו. ג'רש היא אחת מתוך עשר ערים ששימשו כגבול המזרחי של האימפריה הרומית ונשמרה הכי טוב מכל הערים האחרות.

המקום מרשים ממש! תאטרון, מקדש של ארטמיס, בתו של זאוס, אחותו ותאומה של אפולו, מקום בו התנהלו קרבות גלדיאטורים ועוד ועוד. מלא סיפורים מרתקים על המקום והעמים שחיו פה.

מי זו ארטמיס לא זכרתי באותו רגע עם כל הפרטים וגם לא הייתה קליטה, אבל מכירה את אביה היטב, אז הנעמתי את זמן הילידים בסיפורי זאוס העסיסיים. מיתולוגיה היוונית, זה משהו שהם תמיד שמחים לשמוע.

מלון Arena Space

משם ממשיכים לעמאן, בירת ירדן. לנים במלון Arena.

המלון יפה ונקי, האוכל מצוין, אבל ישנה בעיית מיזוג בחדר שלנו. מודיעים לקבלה, מגיעים שני בחורים צעירים, מפרקים את הרשת, מרכיבים אותה בחזרה, מבטיחים לחזור, חוזרים עם דבק, מתקנים את סביב הרשת ומבטיחים שמישהו יבוא לנקות את השטיח...מאוד שרותיים, מאוד מנמוסים ונחמדים אבל... הי! המזגן עדיין לא עובד! מפה לשם מחליפים את החדר לסוויטה ענקית ויפה, אם כי גם שם המיזוג לא משהו...

בשעות הערב מגיע המלווה הישראלי שלנו, סאלם.

נסיעה ראשונה לירדן, היה די מלחיץ, את כל ההזמנה עשינו דרכו והוא הצטרף אלינו. במקור היינו אמורים לצאת תשעה אנשים, נגמר בחמישה.

מסתבר, שזהו היום העצמאות של ירדנים. יצאנו בערב לסיבוב קצר בחיפוש אחר כנאפה, המשימה הצליחה ולאחר שיטוט של כחצי שעה באזור, גילינו שיש חנות מתוקים ממש מול המלון.

לאחר ארוחת הבוקר מצויינת במלון, יצאנו לכיוון פטרה, מרחק של כשלוש שעות.

בדרך חמזה סיפר לנו על החיים בירדן, על מנהגים, על היכרויות וחתונות, על מצב הפשיעה, בית המלוכה ומה לא, ממש ממש חמד של בחור, שבמקרה גם למד וגר 12 שנים באוקראינה בעיר חארקוב, ממנה הגיע בעלי, כך שהיה המון המון על מה לקשקש, לא הרגשני את הזמן.

בדרך עשינו עצירת קפה במרכז מבקרים גדול ומרשים של תוצרת מקומית והמשכנו הלאה.

פטרה.

מבחינתי, הגשמת חלום! במילה אחת "וואו"! מדובר בעיר אבודה שנבנתה ע"י הנבטים שנשכחה ואיש לא ידע עליה במשך כתשע מאוד שנים, חוץ מכמה שייחים שבסוף גילו את סודם לחוקר שוויצרי ב 1812, ומאז ירדן נהיתה יקרה. כשמגיעים ומסתכלים למעלה מבינים את העצמה, מבינים למה זה פלא עולם, הגודל והיופי, נשארים בתהיות איך, לעזאזל, הם עשו את כל זה מאות שנים לפני הספירה??

בואו נדבר קלישאות שניה, כי יש מלכודות תיירים, שחייבים לקחת בהן חלק!

מתחילים מקניית כאפיות ולמידת המיומנות לחבוש אותן. כאפיות בפטרה, זה כמו אוזניים של מיקי מאוס בדיסני לנד-פריט חובה. עולה 4 דינר.

מתקדמים לסוסים. רכיבה על סוס למרחק של כק"מ אחד עולה 5 דינר (היה כלול לנו בחבילה). ניתן לקחת גם רכב חשמלי 15$ לבן אדם כיוון אחד או ללכת ברגל, שזה כארבעים דקות והדרך בחלקה הגדול מוצלת ומדהימה ביופיה.

כשמגיעים לפטרה עצמה, יש צילום על גמל-ויתרנו.

לאחר מכן במחיר מופרז לכל הדעות, מציעים לכם לעלות למעלה יחד עם עובד המקום לרוב ילד, שמבטיח לכם לעשות שם בוק.

התחלנו להתמקח בעשר דינר (קצת יותר מ 50 ש"ח לאדם) ובסוף עלינו ב 5 דינר, הבעל נשאר למטה עם המתבגר וחאמזה. סאלם עלה אתנו.

יצאו תמונות נחמדות ממש. טוב, נו, מתי כבר נהיה שוב בפטרה?

כל נותני השירות בפטרה הם צוענים שגרו בה עד לפני כשלושים ומשהו שנים, לפני שהעבירו אותם למקום מגורים אחר. אבל בבוקר הם מגיעים לכאן. אגב, הם טוענים כי הם הצאצאים של העם הנבטי, אבל זה לא מוכח בשום מקום. ניתן לזהות אותם בקלות, זה הגברים הרזים המאופרים עם כוחול בעיניים, הצעירים שבהן נראים כמו ג'וני דף ב"שודדי הקריביים".

בדרך חזרה הלכנו ברגל והצטערנו שלא לקחנו את הסוסים בחזור. ממליצה לעשות את זה, כי הדרך חזרה הרבה יותר קשה ובעליה.

כניסה לפטרה עולה 50 דינר לאדם. (250 ש"ח).

כניסה לפטרה לאדם ירדני עולה דינר אחד.

כניסה לאזרח מדינות ערב 10 דינר.

לא רחוק משם עצרנו לשווארמה על הדרך, פתחו לנו שולחן גדול הדליקו מוזיקה ברוסית והיה טעים זול ושמייייייח. כבר ציינתי שהאנשים פה סופר נחמדים ושרותיים וממש מרגישים את זה בכל מפגש עם מקומיים.

ואדי רם.

בדרך כולנו ישנו, הדרך מקבילה לערבה שלנו וגם נראית כך בדיוק. כעבור שעה וחצי הגענו לאדי רם. ויתרנו על באבלס, שאלו חדרים בחצאי כדורים כאלה, ולנו באוהלים ממוזגים עם שירותים ומקלחות, אחלה דבר, ממליצה בחום.

המקום נקרא Alladin camp.

הרכבים לא מגיעים ישירות עד האוהלים, נפרדנו מחאמזה ועבד הנהג שנסעו לישון בעקבה ונסענו בהסעה בג'יפ פתוח עד לאוהלים.

כעבור כשעה יצאנו לרחבה לארוחת הערב, לא לפני ששלושתם התפלשו בחול מכף רגל עד הראש, מסתבר, שאין גיל לזה! ונזכרת כמה כוחות נפש דרושים לי ע"מ להתעלם ולתת להם ליהנות, למרות ששניים מהם מעל מטר שבעים...נזכרת שהם עשו בדיוק את אותו הדבר בחוף הים בלטביה, כשבחוץ חמש עשרה מעלות, והם צעירים בחמש שנים. כלום לא השתנה...

הארוחה התבשלה תחת האדמה, בא לי להגיד "פוייקה" אבל, מין הסתם, הם לא קוראים לזה כך.

ערב מיוחד ממש עם מוזיקה ערבית, מתוקים, נרגילות ובהמשך גם די.ג'יי. אמרו לנו שבלילה לפעמים ממש קר פה, אבל בימים אלו "זכינו" בחמסין, לכן לא היה קר בכלל.

אה, הכי חשוב!

אין קליטה בכלל. תתכוננו לזמן איכות נטול מדיה ותכינו את הילדים.

טיול ג'יפים בואדי רם.

מראש ויתרנו על טיול זריחה, כי להתעסק עם מתבגר שהעירו אותו בארבע לפנות בוקר בשביל לראות שמש עולה פחות מומלץ...לכן התחלנו בתשע וחצי. בסוף גם לא הייתה זריחה, כי היה ממש מעונן ולא ראו את השמש. אבל הילדים העריכו את הג'סטה.

לאחר ארוחת הבוקר במחנה בו ישנו המשכנו לטיול ג'יפים, במהלכו הבנתי למה סגרו את המסלולים עם המים. במהלך הטיול החלה רוח מטורפת, עננים כבדים ולקראת סוף הטיול גם גשם, שלדברי חמזה, זו הפעם הראשונה שיש גשם בסוף מאי במדבר.

המדבר ואדי רם אשר משתרע על שטח של 600 דונם התפרסם בזכות כמה סרטי הוליווד שצולמו פה כמו "מומיה", "אלדין", "אינדיאני ג'ונס" ועוד. הבדואים של המקום קלטו את הפוטנציאל התיירותי ומנצלים אותו ביד רמה. במדבר גרות שתי חמולות גדולות שעוסקות בתיירות ומציעות מגוון פעילויות.

במהלך הסיור הגענו לתצפיות מטורפות, עשינו צילומים מטופשים עם סלעים שנראים כמו דמויות אבנים, עצרנו לשתות תה, ראינו כתבים עתיקים מימי הנבטים, שיחקנו בכדורסל מקומי תוך שאנחנו מנסים לזרוק אבנים לכיסים בסלעים. ממש ממש כיף! הטיול היה שעתיים, חשבתי להאריך אותו, אבל בדיעבד, שעתיים מספיק בהחלט.

מאחר והתבטל לנו טיול מים בואדי אלחאסה, שינינו תכוניות ונסענו לעקבה לים. עקבה לא הייתה בתוכנית, אבל הבטחנו לילדים שיהיו מים והבטחות צריך לקיים.

עקבה.

שמעתי שעקבה היא תחליף לאילת במחירים שפויים. אז זהו..ממש, אבל ממש לא! הלכנו לחוף ים פרטי וטיפה מבודד, נכון, אותו ים, אבל בזה זה מסתכם!

ייתכן וישנם מלונות פאר, ייתכן וישנם חופים פרטיים של אותם מלונות פאר, לא יודעת...

העיר במצב לא מזמין, וזאת בלשון המעטה. הבנים שלנו נכנסו למים, וכעבור שעה וחצי נסענו לאכול משהו והתחלנו בדרכינו חזרה.

מהנסיעה בעיר ועצירה לארוחת צהריים, בעיניי, אין מה לעשות בה, שוב, אלא אם כן אתם מגיעים לרזורט ולא יוצאים ממנו.

כעבור ארבע שעות נסיעה חזרנו למלון הראשון בו לנו בלילה הראשון.

הפעם המזגנים היו מעולים. ייתכן שהייתה בעיה בקומה בפעם הקודמת.

ארוחת ערב, כנאפה ממול ושם סיימנו את הערב.